דלג לתוכן ראשי
כניסה |
  עזרה (חלון חדש)

ה"בלוג" של טל

חפשחיפוש מתקדם
שער הנגב-דף הבית
שכבות
משאבי הוראה ולמידה
תרשימים
הפניות
תקשוב
קרית החינוך
אינטרנט בטוח
  

בחזרה לאתר מגמת קולנוע
בלוגים אחרים
אין פריטים ברשימה זו.
קישורים
תמונות
ארכיון
ארכיון (לוח שנה)
שער הנגב-דף הבית > קולנוע > ה"בלוג" של טל
ה-"בלוג" של טל

19/12/2009

העולם שאחרי אווטאר

הבטיחו לנו שחיינו יישתנו לעד. שלא נוכל עוד לראות את העולם כפי שראינו אותו קודם. שלעולם לא נהיה שוב מי שהיינו אז, אותן נשמות תועות, מחפשות תשובה. שלנצח נביט לאחור אל אותו רגע מוּפז, טהור ופלאי, ונדע כי מה שהיה לפניו לא ישוב עוד, וכי חזינו באחד מאותם רגעי מפנה נדירים, בהם ההיסטוריה משנה לפתע את מהלכה.

אז הבטיחו.

לא, לא חזרתי בתשובה ואז שוב בשאלה, וגם לא הצטרפתי לכת מוארים ניו-אייג'ית כזו או אחרת. בסך הכל הלכתי לראות אתמול סרט. נכון שאני מתייחס לפעמים לקולנוע במונחים כמעט דתיים (ולא רק אני), ושציפיות כאלה הן מלכתחילה לא מציאותיות, אבל רבאק – הסרט הזה הבטיח כל כך הרבה. אני מדבר כמובן על "אווטאר", הסרט היקר להחריד, השאפתני להחריד והמדובר להחריד (או שמא המיוחצן להחריד), בבימויו של ג'יימס קמרון, שיצא אך לפני יומיים לקולנוע בארץ וברחבי העולם, ואני – כמו אחרון המשוכנעים של מכונת יחסי הציבור הדורסנית של הסרט – רצתי לראות.

כמה מילים על עלילת הסרט: "אווטאר" מתרחש בעתיד כלשהו, על כוכב לכת מרוחק ושמו "פאנדורה". ובכוכב הלכת פאנדורה יש איזה מחצב סופר נדיר וסופר יקר, שבני האדם רוצים בו מאוד. לכן הם מצטיידים בכל הטכנולוגיה הצבאית שאפשר להשיג, ונלחמים בכל מאודם בנא'בי, היצורים דמויי האנוש שהם האוכלוסייה המקומית של פאנדורה, ושמונעים מהארצנים החמדנים מלהשיג את המחצב. גיבורנו הוא ג'ייק סאלי, חייל מארינס שאיבד את רגליו בקרב על כדור הארץ והתנדב למשימה מסוכנת על פאנדורה: מדענים ייצרו לו אווטאר – שזהו בעצם גוף נא'בי לכל דבר ועניין, והוא – באמצעות טכנולוגיה מיוחדת – יוכל לשלוט בגוף הזה ובעצם לגלם אותו. כך יוכל להסתנן לתוך אוכלוסיית הנא'בי, לחקור אותה ולגלות את סודותיה לצבא, מה שיאפשר להשמיד אותה או לפחות להזיז אותה ממקומה כדי לפנות מקום לציוד הכרייה של המחצב יקר המציאות. אבל כמובן שג'ייק מתאהב בדרכי הנא'בי, ובדרך גם מתאהב בנסיכה נייטירי שמלמדת אותו את אותן דרכים, ולבסוף הוא מחליף צדדים והופך ללוחם נחוש במאבקם של הנא'בי לגירוש בני האדם משטחם. אני קצת מפשט את העלילה כדי לקצר, אבל לצורך העניין זה יספיק.

בפוסט הקודם (מלפני כמה חודשים...) כתבתי גם על ההיסטוריה של התלת-מימד בקולנוע, וגם על הציפיות העצומות מסרטו של קמרון. באוגוסט הוקרנו 16 דקות מתוך החלק הראשון של הסרט, וכמו שכתבתי אז – הביקורות דיברו בעיקר על קלישות וקלישאוּת העלילה מצד אחד, ועל הממוחשבות של מראה הסרט. לרגע נדמה היה אז שאנחנו עומדים לחזות בפלופ הגדול ביותר בהיסטוריה של הקולנוע (טוב, לא באמת. הייתה גם לא מעט התלהבות). אבל לקראת בכורת הסרט החלה מכונת יחסי הציבור המאסיבית של אולפני פוקס לעבוד שעות נוספות, ומכל עבר סיפרו לנו עד כמה הסרט הזה חדשני, מהמם את החושים ואיך הוא בעצם הולך לשנות את הקולנוע וההיסטוריה, ומה לא (ומכאן הפתיחה הכמעט דתית של הפוסט הזה).

והיום, ביום שאחרי? ובכן, כרגיל, בואו נירגע. גם המהללים והמעלים לדרגת אלוהות ודת חדשה, וגם המקטרגים והמשמיצים. הסרט, כסרט הוא, בהיעדר מונח אחר: פאקינג מגניב לגמרי. באמת. הוא 162 דקות של הפגזת חושים טוטאלית. טוב, אולי קצת פחות. לא כל 162 דקותיו מגניבות ממש – השיר של ליאונה לואיס גורם לסלין דיון מהקרדיטים של טיטאניק להרגיש כמו מאסטרפיס (והוא לא), ויש שם גם איזה כמה רגעים מתים לקראת סוף החצי הראשון של הסרט. אבל בעניין העלילה הקלישאית והמראה הממוחשב – ממש לא. קודם כל מבחינת המראה – העולם שקמרון ואנשיו יצרו הוא מרהיב, מפורט ובלתי ייאמן ממש. תחשבו על הג'ונגל הכי פראי ומוטרף שצ'רלס דארווין יכול היה להעלות על דעתו. תגדילו פי 3 בערך, ותקבלו (אולי) את פאנדורה. הכל שם ענק, אלים ומרשים מאוד – מהעצים והצמחייה, דרך ההרים ותצורות הנוף ועד אחרון היצורים החיים. הנא'בי, אותם דמויי-אדם שמהווים את האוכלוסייה המקומית, נראים כחלשים והפגיעים שבאורגניזמים שעל כוכב הלכת, אבל גם הם גובהם כמעט 3 מטרים והם מהירים, גמישים ונראה שהסתגלו אבולוציונית באופן מושלם לסביבתם. ולא פחות נפלאה היא העובדה שהחיבור בין הדמויות האנושיות לבין הממוחשבות עובד לגמרי חלק. לא רואים את התפרים – אי אפשר להבחין בהבדל בין הממוחשב למצולם (וכיוון שהסרט מתרחש על כוכב לכת שכל כולו נברא באופן וירטואלי, אז יש שם הרבה הרבה המון מן הממוחשב). ולגבי התסריט – הוא לא גאוני או מבריק או אפילו משהו בשכונה של אלה, אבל הוא גם לא ממש קלישאי או נבוב. הוא קודם כל נמצא בתחום ההיתכנות (plausibility), מה שאומר שבהקשר של העולם שהתסריט בורא, כל ההתרחשויות הן הגיוניות וקבילות לחלוטין. נכון, הדיאלוגים לא מבריקים, אבל זה לא סרט של טרנטינו. ונכון שמהלכי העלילה לא מפתיעים במיוחד, אבל למי אכפת. לא לשם כך נתכנסנו. זה באמת לא סרט של טרנטינו, או של גונדרי או אפילו לא של מ. נייט שיאמלאן (רחמנא ליצלן). לא באנו בשביל העלילה. באנו בשביל היצורים הכחולים וההרים המרחפים, באנו בשביל הת'אנאטור (מעין דמוי נמר אגרסיבי ועצום מידות, שכמעט מחסל את הגיבור שלנו בערך 20 דקות מפתיחת הסרט) וה[הכנס/י כאן כל שם מגניב של חיה בדיונית שנבראה במיוחד עבור הסרט. או פשוט בקר/י בפנדורפדיה], וכמובן – באנו בשביל התלת-מימד.

כאמור, אחת ההבטחות שהסרט הזה מביא היא שקמרון יישנה בו את הדרך שבה עושים סרטים, ויראה לכולם מאיפה משתין הדג של התלת מימד. האם הצליח בכך? אני חושב שלא באופן שהיה רוצה, אבל אי אפשר לומר שנכשל. כלומר – התשובה מעט מורכבת. צריך בעצם לחלק אותה לשני חלקים המתייחסים לשני היבטים טכנולוגיים, כי הפרסומים וההייפ התקשורתי גורמים לנו לחשוב ששני ההיבטים האלה הם אחד.

מצד אחד יש את התלת-מימד עצמו. קמרון מתגאה על כך שפיתח עבור הסרט (בשיתוף עם חברת Real-D) טכנולוגיית צילום בתלת-מימד שתשנה את פני הקולנוע. מה יש בטכנולוגיה הזו שלא היה קודם? מבלי להיכנס לפרטים (שלא את כולם אני מכיר או בכלל מבין), בבסיסה של הטכנולוגיה עומדת מצלמה שמאפשרת ללכוד, ואח"כ להקרין, תמונה תלת מימדית נאמנה לחלוטין של המציאות, ובנוסף מאפשרת למפעיל אותה לשלוט במידת העומק של התמונה – ניתן ליצור תמונה עמוקה לחלוטין, או שטוחה, או כל מידה אחרת של עומק שהמפעיל ייבחר. המצלמה החדשה הזו אמורה למעשה לפתור את הסירבול והמוגבלות הטכנית הגדולה שהייתה לצילום תלת מימדי עד היום: המצלמות היו גדולות ומסובכות, ולא איפשרו את הגמישות והדינמיות של מצלמות הדו-מימד הרגילות. ואכן רואים את זה בסרט. המצלמה של קמרון דינמית מאוד, לעתים אפילו תזזיתית, ואין דבר שהיא לא יכולה לעשות (זה קשור גם להיבט השני, נגיע לזה מיד). התמונה התלת מימדית מרשימה מאוד ומשכנעת לחלוטין. אז לכאורה זו הצלחה עצומה. אבל רק לכאורה.

מצד שני, יש את עניין לכידת התנועה, או לכידת ההופעה. מדובר בטכנולוגיה שקמרון לא המציא ולא היה הראשון להשתמש בה: כמו שכתבתי בפוסט הקודם, היא עשתה את פריצת הדרך התודעתית שלה בסרטי "שר הטבעות" עם דמותו של גולום, והשתכללה בסרטיו של רוברט זמקיס – "רכבת לקוטב", "ביוולף" (ולפני מספר שבועות גם "רוחות חג המולד"). לכידת תנועה היא בעצם סוג של תיאטרון בובות סופר מתוחכם וטכנולוגי. במקום לשלוט בבובות בד ועץ באמצעות חוטים המחוברים לאצבעות הידיים, מדביקים על גופם של השחקנים אלקטרודות בנקודות חשובות בגוף (הידיים והרגליים, האצבעות, הכתפיים וכד'). המחשב אוגר את נתוני התנועה שהאלקטרודות האלה משדרות אליו, ומשתמש באותם נתונים כדי להניע דמות ממוחשבת שמתקיימת בעולם וירטואלי לחלוטין. אם השחקן ירים את ידו הימנית, גם הדמות הוירטואלית תרים את ידה הימנית, וכן הלאה. קמרון רצה לקחת את הטכנולוגיה הזו לשלב הבא ב"אווטאר", והכניס בה שיפור משמעותי: בנוסף לאלקטרודות, השחקנים חובשים קסדה עם מצלמה מיוחדת שמצלמת את פניהם בזמן שהם מבצעים את התפקיד. תמונות הבעת פניהם של השחקנים ממוזגות לתוך הדמות הממוחשבת, כך שהבעת הפנים המעט רובוטית של הסרטים שנוצרו בטכנולוגיה הזו עד היום מוחלפת ב"אווטאר" בהבעת פנים אותנטית ואנושית לחלוטין. לכן קמרון ומפיקי הסרט מגדירים את השינוי כמעבר מ-motion capture (לכידת תנועה) ל-emotion capture (לכידת רגש). מבחינה זו, ההצלחה של הסרט היא בלתי מעורערת. ה"משחק" של הדמויות הממוחשבות אמין ומשכנע לגמרי.

עניין לכידת התנועה והעניין התלת-מימדי אכן מתאחדים בנקודה מסויימת, וזו הסיבה שמציגים אותם כחידוש אחד: כי קמרון למעשה יצר מערכת טכנולוגית שמאפשרת לו לפרוץ את כל הגבולות הפיזיים של העשייה הקולנועית. אין דבר שהוא לא יכול לעשות. המצלמה שלו יכולה להגיע לכל מקום, מכל זווית ומכל מרחק. היא נופלת עם הגיבורים שלו מהשמיים, צוללת איתם מתחת למים, רצה איתם ביערות, קופצת איתם בין ענפי העצים האדירים, מרחפת איתם בין ההרים התלויים באוויר (אחד הקטעים המרהיבים ביותר בסרט) ונלחמת איתם בכל החזיתות בסצנת הקרב העצומה שמהווה את הפרק האחרון של העלילה. וכל זה, כמובן, בתלת מימד.

כי איך זה בעצם עבד, בצד הטכני? קמרון צילם קודם כל את כל הסצנות ה"רגילות", כלומר כל הסצנות החיות, עם שחקנים אנושיים אמיתיים בסטים פיזיים בנויים. הכוונה היא בעיקר לסצנות המתרחשות במחנה הצבאי ובמעבדות של צוות המדענים שהגיבור ג'ייק חובר אליהם בתחילת הסרט. זו עשייה קולנועית סטנדרטית יחסית. גם בה יש שימוש לא מבוטל באפקטים ממוחשבים, אבל זה לא דבר נדיר בימינו. ההבדל הוא שזה צולם במצלמות ה-Real D, בתלת מימד.

אחר כך הביא קמרון את השחקנים לאולפן המיוחד שנבנה לשם כך, ו"צילם" איתם את כל סצנות החוץ, כלומר הסצנות המתרחשות בג'ונגלים של פאנדורה. אני כותב "צילם" במרכאות כי לא הייתה שם בכלל מצלמה: השחקנים מבצעים את תפקידיהם, כשהם לובשים את חליפת האלקטרודות ועל ראשם הקסדה המצלמת את פניהם, והנתונים מועברים למחשב. את מלאכת הרכבת השוטים, הנעת המצלמה, והוספת כל עושר הפרטים העצום של העולם שסביבם מבצעים אנשי חברת האפקטים WETA לאחר מעשה, הרבה אחרי שהשחקנים הלכו הביתה. המצלמה כאן וירטואלית לחלוטין. קמרון בוודאי ישב באולפן והסתכל על ההתרחשות במוניטור, וראה (כמו שסיפרה כאן וכאן סיגורני וויבר, המשחקת בסרט בתפקיד גרייס, המדענית שוחרת השלום) גירסה משוערת של הפריים. הוא יכול היה להזיז את המצלמה כאוות נפשו, לבדוק זוויות ותנועה, ויכול היה גם לא להחליט: מכיוון שהכל ממוחשב ווירטואלי, הוא יכול היה לשנות את אורך השוט, תנועת המצלמה וזווית הצילום בכל שלב.

השלב האחרון הוא ההתכה של כל האלמנטים האלה יחד, היצירה של כל הפרטים של העולם (וכמובן – העריכה, עיצוב הפסקול, המוזיקה וכו'). ייחודו וחידושו הגדול של הסרט נעוץ בעובדה (וכמו שכבר כתבתי קודם) שאין תפרים. הכל נראה כיחידה אחת, הומוגנית ואורגנית לחלוטין. קמרון דיבר ומדבר שוב ושוב על כך שעם כל הכבוד לטכנולוגיה, השאיפה שלו היא תמיד לשיקוע מוחלט של הצופה בתוך הסרט. בזה הוא מצליח, באופן מוחלט וחד-משמעי לדעתי.

אם כך, נשאלת השאלה – בשביל מה כל הטרחה? אפשר לשקע את הצופה בחוויית הסרט גם בלי כל הטכנולוגיה הכל כך יקרה הזו (ההערכות הזהירות מדברות על כל שהסרט עלה 230 מיליון דולר. רק לשם השוואה – תקציב כל הסרטים הישראלים המופקים בשנה גם יחד עומד על לא הרבה יותר מ-10 מיליון דולר). התשובה על כך היא ש-א. נכון, העניין קצת מביס את עצמו. העיניים מתרגלות לתלת מימד במהרה, וזו הופכת להיות פשוט חוויית צפייה מהנה מאוד, עומק או לא עומק; ב. לא יעזור כמה הוא יקשקש על כך בראיונות, קמרון לא מחפש רק את חוויית הצפייה האולטימטיבית. זו לא המוטיבציה היחידה שלו: הוא מכור לחידושים טכנולוגיים ולא מעניין אותו לעשות סרט שאין בו את ה"אני עשיתי את זה ראשון".פה מצוייה גם גדולתו: קמרון הוא יוצר קולנוע נדיר שמחפש תמיד לא רק את החידוש הטכנולוגי האחרון, אלא גם את הדרך לשלב אותו לתוך הסרט כך שיעבוד באופן הרמוני עם שאר המרכיבים. הוא מספר סיפורים לא מאוד מתוחכמים, אבל בוודאי מאוד מהנים, והוא יודע לבנות עלילות שיאפשרו לתאוות החידושים הבלתי נלאית שלו לבוא לידי ביטוי, אבל מבלי להאפיל על הדמויות, הסיפור והעולם.

עכשיו יבואו אולי יוצרים אחרים, מתוחכמים, רבי ניואנסים ורבדים מקמרון, ויעשו בטכנולוגיה הזו שימוש אינטליגנטי יותר. אולי. לא בטוח. זה עדיין מסובך ויקר מדי בשביל רובם. ואולי באמת לא צריך את זה בכלל. אבל אין בכך כדי להמעיט בהישג העצום של הסרט, שלטעמי הוא כלל לא בתלת מימד, אלא ביצירת עולם מורכב ועשיר ומשכנע מאין כמותו, שלתוכו נשזרה עלילה מהנה וסוחפת. כמובן שהטכנולוגיה מרשימה ומרגשת, אבל כיוון שנעשו כל המאמצים שבעולם שלא נרגיש בה, אכן לא הרגשנו איפה היא מתחילה ואיפה היא נגמרת.

5 הערות נוספות:

1. רק בישראל – כשנייטירי אומרת (ציטוט לא מדוייק) "אתה צריך לבחור לך בת זוג. אולי תבחר בנינט, היא הזמרת הכי טובה", והקהל צוהל.

2. הרגע התלת מימדי הבלתי מורגש והשווה – בדומה ליומן החדשות בתחילת "Up" אבל אפילו פחות בולט: תמונות הסטילס של גרייס עם הילדים/ילידים של הנא'בי גם הן תלת מימדיות!

3. גם אני רוצה – צלקת כמו של קולונל קווטריץ'. הנבל תמיד יותר Cool מהגיבור; לדעת להפעיל חליפת AMP כמוהו; לרכב על באנשי; וכמובן – לעשות סרט בטכנולוגיית Real D כמו קמרון (אני מניח שכולם דמיוניים באותה מידה).

4. Unobtainum (או בעברית "נדיריום")? נו, באמת. זה גורם אפילו ל-Adamentium של וולברין להישמע כמו רעיון טוב לשם של יסוד כימי.

5. מבחינה ז'אנרית הסרט הוא לא ממש מדע בדיוני: זו עלילת מערבון מהופכת – מנקודת המבט של האינדיאנים – במסווה של סרט מדע בדיוני/פנטזיה. כלומר זו בעצם עלילה פוסט/אנטי-קולוניאליסטית בשילוב אלמנטים אקולוגיים וניו-אייג'יים על הקשר לאמא אדמה וכד'. וכבר נאמר רבות על הדמיון בינה לבין פוקהונטס.

הוצב ב 13:37 על-ידי אלוני טל | Permalink | שלח הצבה זו בדואר אלקטרוני | הערות (0)

31/08/2009

על הקולנוע התלת מימדי
בשל בעיות טכניות מעצבנות, הפוסט לא עולה בתוך הבלוג עצמו, אלא במקום אחר.
 
 
אבל הנה פריים מגניב מ"אווטאר". כדי להגיע לפוסט עצמו, יש ללחוץ כאן.
הוצב ב 22:19 על-ידי אלוני טל | Permalink | שלח הצבה זו בדואר אלקטרוני | הערות (0)

01/03/2009

5 הערות על ואלס עם באשיר – בעקבות ההקרנה בסינמטק שדרות

המסגרת של ההקרנה בסינמטק הייתה כבולה מדי בזמן, ולכן אי אפשר היה ממש להרחיב על הסרט הזה, שהוא מורכב ורב-רבדים. כמה תובנות והערות על הסרט, בעקבות הצפייה בסינמטק.

 

  1. למה אנימציה – כולנו מכירים סרטים מצויירים, ואין בוודאי אחד שלא ראה את הסרטים של דיסני (בת הים הקטנה, אלדין, מלך האריות ואחרים) או של פיקסאר (צעצוע של סיפור, מפלצות בע"מ, מוצאים את נמו ואחרים). כמו כן יש עשרות סדרות מצויירות בטלוויזיה, החל מהסימפסונס וכלה בפוקימון. המסורת של סרטי וסדרות האנימציה הפופולאריים הרגילו אותנו לכך ש"אנימציה זה לילדים". זה כמובן לא נכון – נעשו לאורך השנים לא מעט סרטים שלא היו כלל מכוונים לילדים (לשם הדוגמה - הסרט האמריקני "פריץ החתול" מספר על הרפתקאותיו המיניות של גיבורו – שהוא אכן חתול – ברחבי העיר הגדולה). אבל התחושה הציבורית הרווחת, ובמיוחד בארץ, היא שסרטים מצויירים זה לילדים. אם כך – למה הבמאי ארי פולמן החליט ליצור את סרטו דווקא באנימציה? זה לא עניין תקציבי. ואלס עם באשיר הוא סרט יקר מאוד במונחים ישראליים, ועלה 6 מיליון דולר, שזה כמעט פי 3 מסרט ישראלי ממוצע. הסיבה שפולמן בחר ללכת דווקא בדרך הזו טמונה באפשרויות הבלתי מוגבלות שהאנימציה מעניקה ליוצר. הוא לא מוגבל באתרי צילום, אין לו צורך להקים תפאורה, ללהק ניצבים, בקיצור – אין לו אילוצים של זמן או של מקום. הוא מוגבל אך ורק בגודל או רוחב או עומק הדמיון שלו.
    הזמן בסרט הוא עניין גמיש מאוד: ההווה והעבר כל הזמן מתערבבים, מתחברים ויוצרים יחד מעין מציאות שהיא לא זה ולא זה – לא אז ולא עכשיו. דוגמאות? ארי פולמן עומד על בטיילת בתל אביב ומביט בים. לפתע פצצות תאורה מתחילות ליפול סביבו, מאירות את הבניינים באור כתום. ברגע אחד הוא עובר לביירות של מלחמת לבנון הראשונה, אל החיזיון שחוזר על עצמו 3 פעמים בסרט, שבו הוא ועוד 2 חיילים, ביניהם כרמי, יוצאים מהים ונכנסים אל העיר; ארי פולמן המבוגר מדבר עם כרמי בשלג של הולנד ואז המצלמה עולה מהנוף הקפוא (הצלילים של Enola Gay מתחילים להישמע בפסקול), ובאותה תנועה רצופה מתחילה לרדת ומגלה את "ספינת האהבה", עם החיילים הרוקדים והמשתכרים עם המוזיקה; ארי פולמן הצעיר מוטס לביירות אחרי שחזר מחופשה, ובתוך המסוק שנושא אותו ואת החיילים האחרים הוא רואה לנגד עיניו את ההלוויה שלו עצמו מתרחשת (ובקריינות הוא אומר שהוא רצה למות רק כדי לנקום בחברה שלו יעלי שעזבה אותו).
    בקולנוע עלילתי רגיל ומצולם קשה עד בלתי אפשרי לעשות דברים כאלה – לאחד בין זמנים ומציאויות. אנימציה מאפשרת לעשות את זה באופן בלתי מוגבל.
  2. דוקומנטרי וריאליטי – גיבורו של ואלס עם באשיר הוא לא אחר מארי פולמן עצמו. הוא מופיע בסרט בשתי "התגלמויות". האחת – ארי פולמן הבמאי הבוגר, בן 40 פלוס, שמנסה לחפור – בעזרת חברים ואנשים שהיו שם – בנבכי הזכרון של עצמו ולהבין איפה היה בזמן הטבח במחנות הפליטים; השנייה – ארי פולמן הצעיר, חייל צעיר בן כ-20, שחווה בעצמו את אותם האירועים. כאמור – הסרט מערבב בצורה יוצאת דופן בין מציאות לבדיון. יותר מכך – הוא עוסק בערבוב בין מה שאמיתי וקרה בעבר, לבין איך האנשים שהיו שם זוכרים את זה, ומראה שבעצם הזיכרון שלנו הוא מנגנון מתוחכם ואקטיבי מאוד. אנחנו לא תמיד זוכרים את הדברים כפי שהיו. לעתים אנחנו זוכרים אותם כמו שהיינו רוצים שייתרחשו. אורי סיוון
    (החבר ה"פסיכולוג") אומר לפולמן שהזיכרון הוא דבר דינמי וחי. הוא מדגים את זה באמצעות ניסוי שקרא עליו-הראו לאנשים סדרה של תמונות ילדות שלהם, אבל תמונה אחת הייתה מזוייפת: הם לא באמת היו שם. ולמרות זאת אנשים הצליחו לזכור את המקום המצולם.
    מעניין שדווקא מפני שהסרט עוסק בשקר והזיוף של הזיכרון, בוחר פולמן להעניק לעלילה מעטפת של אמינות, ובונה אותו כאילו היה סרט דוקומנטרי. יש בו ראיונות וקריינות בדיוק כמו בסרט דוקומנטרי, רק שכאן הדמויות המרואיינות מצויירות ולא מצולמות (רוב המרואיינים שמצויירים בסרט הם אכן האנשים האמיתיים שהיו שם. אבל לא כולם...)
    התקופה שאנחנו חיים בה היא תקופה של ערבוב גבולות חריף בין המציאותי ללא מציאותי: תוכניות הריאליטי הן דוגמה מצויינת לכך: הן מכונות ריאליטי, כאילו שמה שהן מציגות הוא אמיתי, האנשים שמופיעים בהן הם אנשים "אמיתיים" ולא שחקנים, אבל יחד עם זאת – הסיטואציה שבה הם נמצאים היא לחלוטין לא מציאותית. קודם כל – אלה חבורה של אנשים שברור שליהקו אותה לתפקידים ספציפיים (המנהיג, הביצ'ית, החלש, המזרחי, הדתי, הערבי וכד'). שנית – הם נמצאים במסגרת שהיא בעצם משחק שחוקיו נקבעים מראש. ושלישית – הם מצולמים כל הזמן, מה שכמובן לא קורה בחיים האמיתיים. אז איפה זה ואיפה המציאות?
    תשאלו – אם גם הריאליטי וגם ואלס עם באשיר מערבבים בין המציאות לבדיון, למה הריאליטי נחשב נמוך, וולגרי ומגונה מבחינה תרבותית, בעוד שואלס עם באשיר, שלכאורה עושה את אותו הדבר, נחשב ליצירת מופת, וזוכה בפרסים רבים ובביקורות מהללות? התשובה טמונה ביחס של כל אחת מהיצירות לצופה. ואלס עם באשיר משתף את הצופה בזיוף. הוא עוסק בו, מתמודד איתו בצורה מודעת ובכך מכריח גם את הצופה לשאול את עצמו – האם מה שראיתי עכשיו היה אמיתי? האם כך הדברים היו, או שזהו שקר, בדיון, זיוף? הריאליטי עושה בדיוק הפוך – למרות שהוא התגלמות הזיוף, הוא עושה הכל כדי לשכנע אותנו שזו המציאות. תוכניות ריאליטי לא מנהלות איתנו דיאלוג, אלא הן מדברות בקול אחד (וכולן דומות מהבחינה הזו), שאומר "ככה המציאות נראית".
    בהקשר זה, חשוב לציין את המהלך שהסרט עושה – הוא מתחיל כסרט עלילתי עם נגיעות של דוקומנטרי (הצורה שבה מופיעות כתוביות עם שמות הדמויות מזכירה דוקומנטרי, אבל הסיטואציות הן עלילתיות לגמרי), והולך ולובש צורה תיעודית ככל שהסרט מתקדם. בשלב מסויים מתחילים להופיע בו ראיונות דוקומנטריים של ממש – המרואיין יושב לפני המצלמה, מאחוריו רקע ניטרלי והוא מדבר אל הבמאי שקולו רק נשמע אבל פניו אינם נראים. הבמאי שואל שאלות, והמרואיין עונה. תשוו את הראיונות עם העיתונאי רון בן ישי, עם רוני דייג (החייל שהתחבא מאחורי האבן ואז שחה אל ההצלה), שמצולמים בדיוק ככה, עם השיחות עם כרמי בשלג, עם בועז בבאר, עם אורי סיוון בבית. השוטים האחרונים של הסרט הם צילומי חדשות אמיתיים של תוצאות הטבח. כלומר – הסרט הולך מן המדומיין והמומצא אל המציאותי. המשמעות היא פשוטה – יש זיוף, יש הכחשה, המצאה, דמיון. אפשר לערבב ביניהם, אבל מגיעה נקודה שבה המציאות חזקה יותר, ואין דרך להתכחש אליה יותר. אמירה כזו היא ניגוד חריף לריאליטי, שטענתו (איש ממפיקי התוכניות לא יגיד זאת במוצהר, אבל זה עולה מתוך מה שמוצג על המסך) היא שאין להפרדה בין המציאות לדמיון כל משמעות, וכי השאלה היא רק איך אפשר לגרוף יותר רווחים ורייטינג.
  3. שאלת האשמה – הרובד הפרובוקטיבי ביותר של הסרט, שמעורר הכי הרבה ביקורת מימין ומשמאל הוא העיסוק שלו בשאלת האשמה – למעשה הסרט מדבר על ייסורי המצפון של החייל הישראלי שמוצא את עצמו מעורב במעשי זוועה ואלימות נוראיים. הביקורת מימין על הסרט הוא שזה עוד אחד מאותם סרטים שמאלניים צדקניים, שמנסים להראות כמה הצבא הישראלי ומעשיו הם בלתי מוסריים. הביקורת הימנית רואה את ואלס עם באשיר כעוד חוליה בשרשרת ארוכה של סרטים, שהחלה אי שם בסוף שנות השבעים, ומציגה את הכיבוש הישראלי בשטחים ואת הלחימה הישראלית בחזיתות אחרות באור שלילי ביותר, ולמעשה שולל את הלגיטימיות של ישראל להגן על עצמה מפני אויביה. לעומת זאת, הסרט ספג לא מעט ביקורת גם משמאל, שם משייכים אותו לז'אנר ה"יורים ובוכים" – הנה עוד יוצר שמראה אותנו כמוסריים וצודקים, כי גם כשאנחנו מעורבים במעשי זוועה שכאלה, אנחנו תמיד בוכים אחר-כך. במילים אחרות – היוצר מנקה את עצמו מהאשמה בכך שעשה את הסרט, ויותר מכך – עכשיו מר פולמן מסתובב לו בין פסטיבלים ושטיחים אדומים (וגם באוסקר), בזמן שמעשי צה"ל נמשכים ולמעשה חוזרים על עצמם שוב ושוב.
    ההיבטים האלה, כמו גם הדיון הסוער שהתעורר סביבם, רק מדגישים כמה רלוונטי הסרט, וכמה המלחמה שאותה הוא מתאר – שהתרחשה לפני יותר מ-20 שנה, קשורה עדיין למה שקורה כאן ועכשיו.
    אם אתם מעוניינים בדעתי, אז אין לי ספק שמעבר למורכבות האמירה של הסרט, ולאסתטיקה המיוחדת מאוד שלו, הסרט הוא גם עדות לחוסן ולעוצמה של הדמוקרטיה הישראלית, למרות הכל. דווקא עכשיו, בתקופה של חוסר אמון של הציבור בפוליטיקאים ובמערכת הפוליטית, בימים של משבר כלכלי ורגע אחרי (עוד) מלחמה, חשוב שיהיו סרטים כאלה, שמבקרים ללא רחם את הממסד, את השלטון ואת מנגנון המלחמה בכלל. ואם הממסד גם מסוגל להכיל ביקורת כזו, כנראה שעדיין לא התפרקנו לחלוטין, כמו שלפעמים נדמה.
  4. סוף סגור או פתוח – אחרי ההקרנה ניגשו אלי 2 תלמידים (אמרי ושגיא, כן – הכוונה אליכם...) ואמרו שאהבו מאוד את הסרט, אבל יצאו קצת מאוכזבים, כי הסוף שלו פתוח, או במילים אחרות – הוא לא עונה על השאלה שמטרידה את פולמן לאורך הסרט: איפה היה בזמן הטבח, ומי הם האנשים שיצאו איתו מהמים באותה הזיה שחוזרת אצלו שוב ושוב. אמרתי שאני לא מסכים עם הקביעה הזו – הסוף של הסרט סגור הרמטית, וכל השאלות שהוא מעלה נענות לבסוף. כרמי, החבר שגר בהולנד אומר לפולמן "איזה ים, מי היה יכול להיות בים באותו לילה?", אורי סיוון אומר לו אחר כך – "ים בחלומות זה פחדים, זה רגשות". כלומר – ההזיה היא בדייה של הזיכרון של פולמן. בכל הסצנה הזו, שחוזרת בסרט 3 פעמים, אין שום דבר אמיתי – לא כרמי, ולא החייל השלישי ולא פולמן עצמו. היא הדרך של הזיכרון של פולמן להתמודד עם מה שקרה שם, להדחיק. הדבר האמיתי היחיד סוף ההזייה - הנשים המייללות שרצות לעברו: הן מופיעות שוב, בשוט המצוייר האחרון של הסרט. ואז, אם שמים לב לפרטים, אפשר לראות שמאחורי פולמן הצעיר עומד חייל אחר בכלל, שכלל לא הופיע בהזייה. השוט הבא הוא שוט דוקומנטרי אמיתי של נשים פלסטינאיות מייללות, ובכך הסרט סוגר את המעגל ואומר – זה מה שבאמת קרה.
  5. האוסקר – עכשיו אנחנו כבר אחרי הטקס, ואנחנו יודעים שבאשיר הפסיד לסרט היפני. סרטים ישראלים היו מועמדים לאוסקר האמריקני 8 פעמים בעבר, ומעולם לא זכו. אז למה הסרט הפסיד? מכל מיני סיבות, שכמו שאמרתי לפני ההקרנה – אנטישמיות היא לא אחת מהן. מדהים איך האינסטינקט שלנו הוא מיד לצעוק "אנטישמים!", גם כשאין לזה קשר למציאות. אם כבר – להיפך. הוליווד הוקמה על ידי יהודים, מנוהלת על ידי יהודים וכנראה תמשיך להיות כזו עוד שנים רבות. היהודים (העשירים מאוד) של הוליווד הם ברובם אוהבי ישראל גדולים ותרומות גדולות שלהם מגיעות לכאן. אז איך יכול להיות שאף סרט ישראלי לא זכה עד היום? הסיבות לכך רבות ומגוונות, אבל כדי לא להיכנס יותר מדי לפרטים, אני אסביר משהו על קטגוריית הסרט הזר. קטגוריה זו נחשבת נידחת ולא חשובה במיוחד, בתוך ההקשר הכולל של ההתעסקות ההוליוודית באוסקר. אנשי התעשייה שם הרבה יותר מתעניינים בפרסים הטכניים השונים (צילום, עריכה, מוזיקה, פסקול וכד'), וכמובן בפרסים הגדולים והראשיים (שחקנים, במאי, סרט), מאשר בקטגוריית הסרט הזר, שיש בה בסה"כ 5 סרטים שהדבר החשוב בהם, מבחינת רוב האנשים בעיר הסרטים, הוא שהם לא נעשו באמריקה. גם הסיקור התקשורתי סביבה הוא מועט יחסית. ארי פולמן בעצמו העיר משהו על כך שכשהלך שם על השטיח האדום, התברר לו מעבר לכל ספק כמה הוא קטן ולא חשוב בתוך האירוע העצום הזה סביבו. כתוצאה מכך, אנשי האקדמיה שמצביעים לסרט הזר הם לרוב פנסיונרים, מבוגרי התעשייה ולרוב אנשים שמרנים מאוד מטבעם, שהולכים להצביע פשוט כי אין להם ממש משהו אחר לעשות. לכן הבחירות באוסקר הסרט הזר הן, באופן מסורתי, זניחות יחסית. למעשה, זה לא דבר נדיר לסרט זניח בסצנת הפסטיבלים העולמית יגיע לאוסקר ויזכה (זה, למשל ב-2005 עם "טוטסי" הדרום אפריקני, וב-2002 עם "אי שם באפריקה" הגרמני. בשני המקרים האלה היו מועמדים מול הסרט הזוכה סרטים הרבה יותר חשובים ומתוקשרים, ובכל זאת הפסידו. וזה עוד לפני שהזכרנו את הסרטים שכלל לא היו מועמדים.). לאחרונה נעשו מספר שינויים בתקנון כדי להבטיח שלא ייסתננו לקטגוריה הזו סרטים שלא ראוי שיהיו שם, אבל עובדה שעדיין הקטגוריה הזו היא חסינת הייפ תקשורתי – אם לא הייתה כזו, ואלס עם באשיר היה לוקח בהליכה.
הוצב ב 07:04 על-ידי אלוני טל | Permalink | שלח הצבה זו בדואר אלקטרוני | הערות (0)

02/01/2009

סרטי השנה! (?)

סוף השנה האזרחית ותחילת השנה שבאה אחריה הם הזדמנות לכל מבקר/בלוג/אתר/אושיית קולנוע באשר היא לחלוק עם העולם את סרטי השנה שלו.

לרוב מדובר ברשימות של "עשרת הגדולים" (אבל לא תמיד). הבעיה היא, שבכל שנה יוצאים המון סרטים טובים, וקשה לבחור.

מקובל לעשות אחד מן השניים: או לבחור סרט אחד, או לבחור רשימה (עשרה או עשרים או מספר עגול שכזה...הטבלה הסופר-מסובכת הזו מסכמת את רשימות סוף השנה של איזה מיליון מבקרי קולנוע זרים, ז"א לא ישראלים). אז אני, כהרגלי, מתחכם. אני בוחר שלושה.

למה שלושה? לא יודע. למספר עצמו אין משמעות. אבל זה נראה לי פשוט כל כך מתאים לבחור דווקא את השלושה האלה, שיש ביניהם הרבה מן המשותף וגם הרבה מן השונה והמבדיל.

 

אז הנה הם (וסדר הופעתם כאן אין בו כדי לבטא את חשיבותם או איכותם בעיני. שלושתם נפלאים):

 

"ואלס עם באשיר"

הבמאי ארי פולמן צולל בעל כורחו ומבלי שהתכוון לכך לתוך זכרונותיו המודחקים כחייל בימי מלחמת לבנון (הראשונה). מסע סוריאליסטי, לפעמים מצחיק ולפעמים מפחיד אל תוך הסיוט המוזר והנורא שהיא המלחמה, והסיוט המוזר אף יותר שהיא התודעה האנושית.

בתולדות הקולנוע הישראלי, מדובר בסרט האנימציה השני שנוצר אי פעם (הראשון נוצר ב-1961). הסרט התחרה על פרס הסרט הטוב בפסטיבל קאן האחרון, עשה המון רעש והצליח מאוד בחו"ל, זכה בפרס האקדמיה הישראלית (ה"אופיר"), ויהיה אולי מועמד לפרס ה"אוסקר" ב-3 קטגוריות שונות (הסרט הזר, סרט אנימציה באורך מלא, וסרט תיעודי באורך מלא).

מתוך הסרט עולה השאלה (וגם מתוך רשימת המועמדויות) - האם זה סרט תיעודי או עלילתי? האם סרט יכול להיות תיעודי למרות שהוא סרט אנימציה? מי מחליט? הבמאי (שקורא לסרט פשוט "תיעודי באנימציה"), או הצופה? ולמה בכלל לעשות את זה ככה, ולא ללכת על הגישה היותר "קלאסית" (כלומר - לביים את הסרט כדוקומנטרי רגיל, או כעלילתי רגיל)? סרט מטלטל ופורץ גבולות, שמערער גם את הצופה וגם את המדיום הקולנועי. ועוד לא אמרנו מילה על העיצוב והאנימציה המהפנטים שלו, ועל הסאונד שבועט לך ישר בבטן.

 

"פרספוליס"

סרט שנכנס כמעט לכל רשימת סרטי השנה כשיצא - לפני כמעט שנתיים(!). עד שהוא הגיע לישראל יצאה הנשמה, אבל מה אומר? היה שווה. עיבוד אנימציה (אתם מתחילים לקלוט כאן איזה מכנה משותף? (כמו שבטח היו אומרות המורות למתמטיקה)) לנובלה הגראפית (שזה שם מפוצץ משהו לספר קומיקס) באותו שם. הקומיקסאית מרג'אן סטראפי, מביימת יחד עם ונסן פרנו את סיפור התבגרותה באיראן של סוף שנות ה-70 ולאורך שנות ה-80, במקביל למהפכה החומייניסטית (שהעלתה לשלטון משטר איסלמי קיצוני, שהפנים הנוכחיות שלו הם של מחמוד אחמדינג'ד), ולמלחמת איראן-עירק הנוראית והאכזרית כל כך.

סרט אנושי ונפלא, ומצחיק, ומדמיע. לא רק על פוליטיקה (אבל יש הרבה מזה), אלא גם על התבגרות, ועל איסורים ומרדנות, ומולם חופש וזכות בחירה אישית, שהיא לפעמים דבר הרבה יותר גרוע ברמה האישית מהמשטר הדכאני ביותר.

האנימציה, לרוב בשחור לבן, היא מיושנת במכוון, ופשוטה מאוד ולמרות זאת יפהפיה ומיוחדת.

בניגוד לקודמו ברשימה, לא מדובר בסרט דוקומנטרי. הסרט הוא אמנם אוטוביוגרפיה מצויירת, אבל לרגע הוא לא מתיימר לתעד את האירועים. יחד עם זאת, כמו "באשיר", גם "פרספוליס" מעלה שאלות באשר לטיבו של המדיום הקולנועי - האם מה שאנחנו רואים ושומעים הוא מה שקרה, או מה שהדמות זוכר/ת, או מה שהיוצר/ת/ים רוצה/ים שנחשוב שהיה? בכל מקרה, כל טענה על האובייקטיביות של הקולנוע, התמונה כמראה של המציאות וכד' וכד' מרוסקת כאן לרסיסים.

 

"וול-E"

 שוב, סרט אנימציה. והפעם, לא סרט "אמנותי", לא סרט "זר", ולא סרט "פילוסופי" (האמנם?). הארדקור, היישר מהאולפן השמרני ביותר בהוליווד, זה שסרטיו הם תמיד הדביקים והמשפחתיים ביותר - אולפני דיסני, מגיע הסרט הזה, והופך על פיה את התפיסה הרווחת כאילו סרט הוליוודי, ובמיוחד של דיסני, הוא בהכרח ממתק רווי סוכר, הפי-אנד ואסקפיזם (בריחה מהמציאות) שאין לו שום רלוונטיות לחיינו, וכל שהוא יכול לעשות הוא לספק לנו מפלט מהם.

כן, אני יודע.מדובר בעצם בהפקה של אולפני פיקסאר, כאשר דיסני מספקים יותר את המעטפת מאשר את הדבר עצמו. ובכל זאת, בואו לא נשכח שבעל המאה הוא בעל הדעה. דיסני שמו כמה דולרים בסרט הזה, והשם שלהם חתום עליו בגדול ובגאון (הלוגו של דיסני מופיע על המסך עוד לפני המנורה המקפצת של פיקסאר). אם לבטא זאת בפשטות: סרט אנימציה סטנדרטי לכל המשפחה של דיסני/פיקסאר? אז זהו, שלא. אבל בעצם, אולי גם קצת כן.

אז מה הסיפור? מה יש בסרט הזה, שביים אנדרו סטנטון, שגורם לו להופיע כמעט בכל רשימות סרטי השנה של המבקרים, ושהפך אותו ללהיט גדול בקופות (אם כי לא ה-להיט. הסרט המצליח של השנה הוא, בלי מתחרים, "האביר האפל". שהוא אכן אפל וקודר, ומרשים, וגרנדיוזי, וסוחף, ופילוסופי ודורש עיון ודיון בפני עצמו)? כמה פשוט - סיפור אהבה. ועוד כזה עם סוף טוב. ועוד אהבה שמתגברת על כל המכשולים. ועוד מצליחה, על הדרך, להציל את האנושות. רק מה – סיפור אהבה בין שני רובוטים, שמתרחש איזה 700 שנים אל תוך העתיד.

וול-E הוא דוחס אשפה עם נשמה, הדבר היחיד על פני כדור הארץ שעוד פועל (הוא וחברו הטוב היחיד, שהוא, איך לא – ג'וק). כל השאר, ערימות של גרוטאות ואשפה. עד שיום אחד נוחתת חללית, וממנה יוצאת EVE, שגם היא רובוט, אבל מתוחכם, קטלני ומהיר. וול-E (או בקיצור, וולי), מאהב ב-EVE (או בקיצור, איב). אהבה נואשת וחסרת סיכוי. אבל כמו בכל סיפורי האהבה הגדולים: בהתחלה היא יורה עליו, אחר כך מתעלמת ממנו, ובסוף – הוא הולך אחריה, עד קצה היקום, ובחזרה. הוא מציל אותה, והיא מצילה אותו, וביחד הם מלמדים את האנושות כמה דברים, ומזכירים לה, מעל הכל, מה זה בכלל להיות אנושי.

 

מה משותף לסרטים האלה? ברור, שלושתם סרטי אנימציה. וזהו? לא. ממש לא. שלושתם, כמו אצל כל הסרטים הגדולים באמת, מספרים סיפור, אבל הסרט לא מתחיל ונגמר בסיפור. כן, הם מרגשים ומצחיקים ומדמיעים, כבר כתבתי. אבל יותר מזה, הם עשויים שכבות שכבות – של משמעויות ורעיונות. הם דיון פילוסופי לא רק בנושא בו הם עוסקים, אלא גם בעצם המדיום שהם פועלים בו. הם שואלים, ובמידה מסויימת גם עונים – מה הגבולות של הקולנוע? מה הוא יכול לעשות, ומה לא? ובעיקר, הם משתמשים באוצר המילים הקיים של השפה הקולנועית, ועושים את זה נפלא, במקצוענות גדולה ומלוטשת, אבל גם מצליחים, על הדרך, לנסח גם כמה "מילים" חדשות, ולהעשיר בעוד משהו את האוצר הזה.

 

ועכשיו - תחזרו לאתר המגמה וספרו בפורום - מה היו סרטי השנה שלכם?

 

הוצב ב 17:14 על-ידי אלוני טל | Permalink | שלח הצבה זו בדואר אלקטרוני | הערות (0)

 (מוסתרת) קישורי מנהל