קונספט
מה זה הדבר הזה?
צילום:
- תנועות מצלמה:
א.
האם אפשר לצלם
את השוט בלי להזיז בכלל את המצלמה?
ב.
אם המצלמה
צריכה לזוז, מה הסיבה לכך?
ג.
האם יש קשר
בין תנועת המצלמה לרגשות של הדמות?
ד.
ללכת על
ההיפך: אולי יותר מעניין לעשות דווקא הפוך? לא להזיז את המצלמה במקום שנראה שהכי
הגיוני להזיז אותה?
- זוויות צילום:
א.
האם אפשר לבטא
את הרגשות של הדמות באמצעות זווית הצילום?
ב.
ללכת על
ההיפך: להעצים דמות חלשה, להחליש דמות חזקה.
ג.
לשים תמיד לב
לגובה המצלמה ביחס לדמות. לא לצלם, למשל, דמות מזווית גבוהה רק כי הצלם גבוה ממנה.
- גודל פריים:
א.
מה חשוב
שייראו בפריים? מה צריך להיות גדול ומה יכול להיות קטן?
ב.
מה חשוב שלא
ייראו? מה יקלקל את ההפתעה אם ייראו אותו בפריים?
ג.
האם חשוב
שנראה את הבעת הפנים של הדמות?
ד.
האם חשוב
שנראה את הפעולות של הדמות?
ה.
האם חשוב
שנראה את הדמות בתוך הסביבה שלה?
ו.
מה אפשר להשיג
באמצעות סאונד? האם אפשר לצלם קלוז אפ ולהוסיף את הסאונד בעריכה?
ז.
ללכת על
ההיפך: למשל - לצלם מרחוק דווקא בשיא הרגש.
תאורה וצבע:
- איזה צבע מתאר בצורה הטובה ביותר את הרגש או האווירה שאני מנסה
ליצור?
- איזה צבע מתאר בצורה הכי פחות טובה את הרגש או האווירה שאני מנסה
ליצור?
- האם הנושא שהסצנה עוסקת בו הוא חיובי-קליל או אפל-עגום? האם התאורה
יכולה לבטא את זה?
- ללכת על ההיפך: סצנה אלימה באור יום מלא, סצנה קומית מחוייכת בתאורת
לילה קונטרסטית.
- מאיפה בא האור? איך אפשר להשתמש בזה כדי לבטא את הרגשות של הדמויות.
למשל – הדמות שיושבת עם הפנים לחלון מוארת, הדמות שיושבת עם הגב לחלון חשוכה.
סאונד:
- מה שומעים חזק?
- מה שומעים חלש?
- להקליט בצילומים סאונד נקי מרעשים ככל האפשר. בעריכה אפשר להוסיף
לכלוכים, אבל אי אפשר לנקות לכלוך קיים.
- מה המקור של הסאונד? האם הדמויות שומעות אותו? איך הוא משפיע עליהם?
- מה האווירה שצריכה להיות בסצנה? איך הסאונד יכול לתרום לה? (צלילים
נמוכים מאוד או גבוהים מאוד יוצרים מתח וחרדה. צלילים מונוטוניים יוצרים רוגע
ושלווה).
- האם הסאונד סובייקטיבי? האם הוא בכלל בתוך הראש של הדמות?
מוזיקה:
- מוזיקה פופולרית:
א.
אף פעם אף פעם
אף פעם לא לשים שירים מהרדיו, ובמיוחד לא מגלגל"ץ. זה נדוש ומחליש את הסרט.
ב.
אם שמים שיר
מוכר – לעשות לו היפוך. הסצנה צריכה לעשות ההיפך ממה שהשיר אומר. (לדוגמה – Don't
Stop Me Now ב-Shaun of the
Dead).
ג.
הכי גרוע – כשהשיר מסביר משהו שברור ממילא מהתמונה.
למשל – We are the champions
כשמישהו מנצח במשהו.
ד.
הכי טוב –
כשהשיר מפרש את ההתרחשות. למשל – We are the
champions כשמישהו מצליח לפתוח קופסת מלפפונים חמוצים אחרי
מאבק ארוך.
ה.
האם השיר
הופיע כבר בסרט אחר? האם יש קשר בין הסצנה שלי לסצנה בסרט האחר? (קטע ה-surf guitar המפורסם שפותח את
"ספרות זולה"; "Perfect Day"
ב"טריינספוטינג").
- למשקיענים – מוזיקה מקורית:
א.
כמו במוזיקה
פופולרית – המוזיקה צריכה לפרש ולא להסביר. הפרשנות מעניינת יותר ככל שהמוזיקה
קשורה פחות. מוזיקה מהירה וקומית על סצינה של אלימות קשה, למשל (ע"ע
"בוני וקלייד").
ב.
באיזה כלי
מנוגנת המוזיקה? איזו תחושה יוצר הכלי הזה? איזה אסוציאציה הוא עושה אצל אנשים?
ג.
איזה כלי מנגן
את המלודיה? איזה כלי מנגן את הליווי? למה?
ד.
מוטיבים –
לקשור חלקים של המוזיקה לדמות, ולאפשר למוטיב להתפתח ולהשתנות בהתאם למה שעובר על
הדמות בסרט. כנ"ל לגבי נושא, רעיון, מערכת יחסים, חפץ וכד'.
- לאינטיליגנטים – מוזיקה קלאסית:
א.
כמו בשתי
הדוגמאות הקודמות – המוזיקה צריכה לפרש ולא להסביר.
ב.
לא להשתמש
ביצירות נדושות (הפתיחה של החמישית של בטהובן בקטע "דרמטי" – טה טה טה
טם!)
ג.
לראות סרטים
של קובריק. אין עליו בשימוש במוזיקה קלאסית.
ד.
האם יש ליצירה
רקע תרבותי-היסטורי? האם השימוש בה מפעיל אצל הצופה אסוציאציות? ("מעוף
הולקיריות" של ואגנר ב"אפוקליפסה עכשיו"; "כה אמר
זרטוסטרא" של שטראוס ב"2001: אודיסאה בחלל")
ה.
האם היצירה
כבר הופיעה בסרט מפורסם אחר? האם המשמעות של הסצנה בסרט (שלכם) קשורה בסרט ההוא?
("כה אמר זרטוסטרא" ב-"Wall-E"
– ציטוט של "2001: אודיסאה בחלל")
- באופן כללי:
א.
לא להשתמש
במוזיקה שהתפרסמה כבר במקום אחר, ובמיוחד לא בפסקולים של סרטים אחרים (רשימת
שינדלר, המוהיקני האחרון, לב אמיץ, ועוד דוגמאות שנתקלתי בהן בסרטי סטודנטים).
ב.
מוזיקה זה לא
שטיח. לא לשים מוזיקה לאורך כל הסרט, כי אז למוזיקה כבר אין שום משמעות. לשים
מוזיקה רק איפה שחייבים. איפה שלא צריך, לוותר.
עיצוב אמנותי (ארט):
- איזה צבע מתאר בצורה הטובה ביותר את הרגש או האווירה שאני מנסה
ליצור?
- איזה צבע מתאר בצורה הכי פחות טובה את הרגש או האווירה שאני מנסה
ליצור?
- מה הקשר בין הדמות לבין החפצים שסביבה? לזכור – במציאות לכל חפץ יש
עבר והיסטוריה. ואנשים נוטים לפתח מערכות יחסים עם חפצים.
- כשמעצבים חדר של מישהו – לנסות לדמיין מאיפה הגיע כל חפץ בחדר.
- כדאי תמיד שיהיה יותר ארט ממה שמצטלם. אם יש בדיוק או פחות, החדר
מרגיש ריק, עני ו"ארט". ארט טוב יוצר תחושה שהחדר היה נראה ככה גם
אם לא היו מצלמים אותו.
- ארט טוב מפעיל את הדמיון של הצלם, הבמאי והשחקנים. לחפש חפצים עם
אופי וייחוד.
ליהוק:
- להתחיל מהדברים הפשוטים: מין, גיל,
גובה, משקל, מוצא.
- לחשוב לא רק על כל דמות בנפרד, אלא
גם על היחסים ביניהם. אם שני שחקנים צריכים לשחק אחים והם נורא דומים, אבל לא
נפגשו לפני הצילומים מעולם, אולי כדאי להביא אותם לאודישן משותף כדי לראות אם
יכולה להיות ביניהם כימיה על המסך.
- לנסות הפוך – לבדוק אופציה ללהק
דווקא שחקן שנראה בדיוק הפוך ממה שדמיינת.
- זמינות – חובה לוודא שהשחקן יכול
להצטלם בתקופה המתוכננת לצילומים, ובשעות שמתוכננות להצטלם (שחקן שעובד
בלילות לא יוכל לעשות סרט שמצטלם בלילה).
- שיתוף פעולה וכימיה – כדאי לנהל
לפחות שיחת עומק אחת עם השחקן, כדי לוודא שאתם מסתדרים ושהוא מבין מה זה אומר
לשחק בסרט, ושהוא מחוייב למטרה (במילים אחרות – שלא יבריז לפני או באמצע
הצילומים).
- ילדים:
א.
ילדים זה בעיה. לקחת את זה בחשבון (צריך לטפל בהם
יותר מבמבוגרים. יש להם פחות סבלנות ויותר צרכים ורצונות. והם פחות מתחשבים).
ב.
לילדים אין גיל. ילד בן 15 יכול לשחק בן 12 אם
הוא נראה צעיר. ילד בן 10 יכול לשחק בן 8 או בן 6. הוא רק צריך להיות טיפה נמוך.
ג.
חובה חובה חובה – לדבר עם ההורים. לא לשאול את
הילד אם בא לו לשחק ולהסתפק בהסכמה שלו. לבדוק את המחוייבות והנכונות לעזור של
ההורים.
משחק:
- תמיד לנסות הפכים. לא ללכת לאופציה
הצפויה. למשל – לבקש משחקן לצעוק בסצנה שקטה, או ללחוש בסצנה אינטנסיבית. זה
יוצר רגעים יותר מעניינים.
- לא לבקש משחקן לחקות אותך. אם הוא
לא אומר שורה כלשהי כמו שרצית, אולי הוא פשוט לא מבין מה היא אומרת.
- שחקנים אוהבים להבין מה הדמות שלהם
רוצה. בהרבה מקרים, זה המפתח למשחק טוב.
- שחקנים אוהבים שיש להם מה לעשות.
המשחק הכי גרוע הוא כשדמות עומדת ולא עושה כלום, והשחקן לא יודע מה לעשות עם
עצמו ועם הגוף שלו. ברגע שנותנים להם משהו להתעסק איתו, הם שוכחים שהם
משחקים.
- שחקנים לא צריכים לדעת הכל תמיד.
לפעמים עדיף דווקא לא לגלות לשחקן את מה שהבמאי יודע. הדמות הרי לא יודעת מה
יקרה לה עוד רגע (אבל השחקן כבר קרא את התסריט).
- אימפרוביזציות – כלי טוב לחקור סצנה
ולגלות בה דברים שלא חשבת עליהם. זה גם מביא תוצאות נורא מצחיקות לפעמים.
עריכה:
- כבר ברמת השוטינג – מה הקצב של
השוט? האם עדיף שוט ארוך או שוט קצר? לחשוב על הקצב של הסצנה כבר מההתחלה.
- מכמה זוויות הסצנה מכוסה? כיסוי
מהרבה זוויות משאיר אופציות בעריכה, אבל גם לוקח יותר זמן בצילומים. (זה גם
עלול לבלבל – לפעמים סצנה נערכת פחות טוב דווקא כי יש יותר מדי אופציות וזה
מבלבל).
- גריפית' לימד אותנו להתחיל ב-Establishing Shot, ומשם ללכת
ולהתקרב עד לרגע השיא של הסצנה. האם אפשר לערוך את הסצנה הפוך? מה-CU ל-LS?
- להיות מספיק משוחררים בעריכה כדי
להגיע לאופציות שלא חשבת עליהם בשוטינג.
- גם אם שוט היה נורא מסובך הפקתית,
והוצאתם עליו המון כסף והזעתם עליו דם: אם הוא לא עובד, לחתוך אותו החוצה,
בלי רחמים. הסרט ירוויח מזה בסוף.
- להראות לאנשים ראף קאט, ולהקשיב להם
באמת. "או שאת/ה מצליח/ה, או שאת/ה מסביר/ה". אל תסביר/י. אם את/ה
צריך/ה להסביר, סימן שזה לא עובד.
ובסופו
של דבר – להשתדל להינות! אין עולם מופלא יותר מעולם הסרטים, אז תהנו כל עוד אתם
יכולים.